ראגנאר אקסלסון: האיש שצילם את קצה העולם

יש אנשים שמחפשים את האור. אחרים, כמו ראגנאר אקסלסון, יוצאים לחפש את החושך או ליתר דיוק, את המרחבים הקפואים שמאיימים להיעלם. מעל ארבעים שנה שצלם איסלנדי זה, המוכר בשם RAX, משוטט באזורים הארקטיים של גרינלנד, סיביר ואיסלנד, ומתעד את שארית עולמם של בני אדם וחיות שבחרו, או נידונו, לחיות בקצה האחרון של האנושי.

עדות לחיים נעלמים

מאות מסעות שערך באזורים הארקטיים חשפו בפניו עולמות שלמים שזרים לרובנו: קהילות של ציידים מסורתיים, עדרי כלבים קפואים בשלגים, דייגים שמפליגים על פי רוחות וציידי דובי קוטב שממשיכים לנהל אורח חיים בן מאות שנים. אבל מה שאקסלסון מביא אל העין הצופה איננו רק תיעוד אתנוגרפי אלא עדות נוגעת ללב על עולם שהולך ואובד לנגד עינינו.

הקרח, ששימש במשך דורות כמסלול, מחסה ומזון, נמס. המסורות העתיקות נשחקות. האנשים, כמו הקרח שעליו הם הולכים, נסוגים. ובתוך כל זה, המצלמה של RAX איננה מסתפקת בלתעד היא משתתפת, חשה ושואלת.

שפה של אור וצל

אקסלסון מצלם כמעט ורק בשחור־לבן. זהו לא רק עניין אסתטי, אלא עמדה אתית: היעדר הצבע חושף את הדמויות, מחדד את הקונטרסטים שבין האדם לנוף, ומרסק כל אשליה של אקזוטיקה. התוצאה היא שפה חזותית מינימליסטית אך רגשית, כמו תצלום של כלב מושך מזחלת בתוך סופת שלגים תיעוד פשוט לכאורה, אך כזה שנטען במטען רגשי עמוק של עמידה איתנה מול עולם קורס.

הקומפוזיציות שלו מדויקות, אך לעולם אינן מצוחצחות. יש בהן מידה של כאוס, של מזג־אוויר, של חיים. הוא אינו מביים הוא נוכח, מחכה, ממתין לרגע הנכון. פעמים רבות נדרש לשהות ימים ואף שבועות בתוך תנאים בלתי אפשריים סופות שלגים, חושך מוחלט, טמפרטורות קיצוניות רק כדי ללכוד פריים אחד, שהוא תמצית של חיים שלמים.

משימת חיים

אקסלסון אינו רואה את עצמו רק כצלם, אלא כעד. "אני לא יכול שלא לצלם את זה", הוא אומר באחד הראיונות. "העולם הזה נעלם, ואני מרגיש חובה לתעד אותו לפני שיהיה מאוחר מדי". בגישה זו הוא הפך לדמות מרכזית בשיח העולמי על שינויי האקלים, לא דרך גרפים ודוחות אלא דרך דיוקנאות של אנשים שמאבדים את הקרקע (הקפואה) שמתחת לרגליהם.

הוא לא שייך לעולם האקטיביסטי במובנו הפוליטי, אך עבודתו חדורה תחושת דחיפות. היא אינה מטיפה, אך קשה להישאר אדיש מול תצלום של כפר גרינלנדי שנסוג אל תוך הים, או מול עיניו של קשיש אינואיטי המסתכל על האופק שבו הקרח לא נגמר.

בין המקומי לאוניברסלי

אף שמסעותיו נעשים במקומות הנידחים ביותר, התמונות של אקסלסון מדברות בשפה אוניברסלית. אולי דווקא משום שהוא בוחר להתמקד באנשים בפניהם, בידיהם, במבטיהם עולה מהן תחושת זרות מוכרת. אלו לא "האחרים" אלא אנחנו, רק בקצה אחר של הסקאלה.

כך גם ספריו ותערוכותיו מהדהדים בעולם כולו: מ"Faces of the North" ועד "Last Days of the Arctic", מציג אקסלסון גשר בין קהילות קצה לאנושות כולה. צילומיו הופיעו במגזינים נחשבים כמו Time, National Geographic, ו-Life, והוצגו במוזיאונים ותערוכות ברחבי העולם מלונדון דרך מינכן ועד רייקיאוויק.

דיוקן של נאמנות

בצד כל אלה, קשה להתעלם מהנאמנות של אקסלסון לא רק לאנשים אותם הוא מצלם, אלא גם למדיום עצמו. הוא ממשיך לצלם במצלמות פילם, תוך הקפדה על עבודה ידנית, איטית, סבלנית כאילו גם הוא מסרב להיכנע לקצב המהיר של העולם המודרני.

בין אם מדובר בצילום של כלב גוסס בשלג, או של אישה קשישה שצופה אל האופק מתוך חלון קפוא, העבודות של ראגנאר אקסלסון מזמינות אותנו להתבוננות אחרת לא מהירה, לא מסחרית, אלא כזו ששואלת שאלות עמוקות על חוסן, שייכות, ושבר.

מבט אחרון

בעידן שבו העולם נמדד לפי מגה־פיקסלים ומהירות תגובה, אקסלסון מציע משהו אחר: צילום כהקשבה. הוא אינו מנסה לשנות את העולם, אלא להאיר את חלקיו החשוכים, הקפואים, השקטים. אלו שלא צועקים, אך דווקא משום כך ראויים שיקשיבו להם.

ובכך, אולי, טמון כוחו לא רק כצלם דוקומנטרי יוצא דופן, אלא כמי שמחזיר לצילום את תפקידו הישן והנשכח: לראות באמת.